<h1>השגות הרמב"ן על ספר המצות לרמב"ם</h1>
<h2>דף ע.</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים וחמשים ושש שנמנענו מהכביד על היתומים והאלמנות והוא אמרו יתעלה כל אלמנה ויתום לא תענון. ואני אומר שאפילו נאות לדעת הרב ונאמר שהלאו שבכללות לא ימנו פרטיו אלא אחת אבל כאן נאמר שהוא לאו פרטי וימנו שתים שהרי חלקן הכתוב באמרו אם ענה תענה אותו וזה מדרש חכמים בכל מקום כיוצא בו.
<h2>דף עט.</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ועשרים ושבע שנמנענו מלמכור נחלתנו בארץ כנען מכירה גמורה והוא אמרו יתע' והארץ לא תמכר לצמיתות. ולא נתבאר לי עניין המניעה הזאת. שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך ביתי קנויה לך והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם כמו שאמרו (ב"מ ק"ט.) יובל אפקעתא דמלכא הוא. וראיתי לרבינו שלמה בפירוש התורה שאמר שזה ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהיה הלוקח כובשה. ואין משמעות זה באזהרה הזו. לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח. ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לך לצמיתות שתחזיק בה לעולם. ואיפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפילו לאחר היובל ואע"פ שאין זה מועיל דקי"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני והיינו טעמא דלקי משום דעבר אהורמנא דרחמנא כמו שהוא מוזכר בראשון שלתמורה (ד':). וכ"כ בחבורו הגדול (יובל רפי"א) שאם מכר לצמיתות שניהם עוברין בל"ת ואין מעשיהם מועילין. אבל אין זה מתנהג יפה בסוגיא ההיא. שלא הוזכר זה במחלקותם שלאביי ורבא שם (ה'—ו':). וראיתי לרב בחבורו הגדול [הוב' בחי' רמב"ן מכות ד'. ע"ש] שמתנין ביובל על מנת שלא יחזירנו ביובל כדרך שאמרו (מכות ג':, שמטה פ"ט ה"י) בשביעית. ואם היה על המוכר מניעה שלא תמכר לצמיתות לא היה יכול להתנות זה בשום ענין. והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל אבל צוה (פ' בהר) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמו ולכן לא כתב בעל ההלכות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה ואיננו כמו שחשד אותו הרב (ש' ח' עמ' קמ"ג) שלא יבין ענין השלילות כלל. ומצאתי בירושלמי בענין המחלוקת שחלקו במוכר שדהו לנכרי ור' מאיר סבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ור' שמעון סבר יש קנין ופרשו שם טעמא דר' מאיר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [הקיש אחוזה] לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם. ואמרו א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי ודא מסייעא לר' מאיר והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטנית אמר ליה כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לרבי שמעון הא אם נמכרה חלוטה היא. ע"כ לשונם בחמישי שלמסכת דמאי (ה"ט) וברביעי שלגיטין (ה"ט). והענין הזה בעצמו רמזו בגמרא שלנו ברביעי שלגיטין (מ"ז.) שחלקו שם מהם אמרו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ ומהם אמרו אין קנין לגוי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ. והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית בארץ ביד הגוים ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לגוים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו (שם ל"ח., יבמו' מ"ו.) ואין הם קונין מכם והוזהרנו מעבודת פרך שאמר (ס"פ בהר, ל"ת ר"ס) לא ירדנו בפרך לעיניך ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר (שם) ויצא ביובל הוא ובניו עמו ופירש (שם) טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם צוה עוד על המוכר שיזהר שלא תמכר הארץ לצמיתות והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו הם הגוים אבל נשמר שתהיה מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים ולא נניח אותה בידם לעולם ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות זה שנתן טעם לארץ לפי שהארץ שלו יתעלה ויתברך ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור.
<h2>דף קט.</h2>
כתב הרב והמצוה מאתים ועשרים ושבע שנמנענו מלמכור נחלתנו בארץ כנען מכירה גמורה והוא אמרו יתע' והארץ לא תמכר לצמיתות. ולא נתבאר לי עניין המניעה הזאת. שאין אדם חייב להזכיר בשעת ממכרו ולומר עד היובל אני מוכר אבל כל הממכרים נעשים בסתם שדי מכורה לך ביתי קנויה לך והיובל מחזיר המכר לבעליו בין בסתם בין במפרש לעולם כמו שאמרו (ב"מ ק"ט.) יובל אפקעתא דמלכא הוא. וראיתי לרבינו שלמה בפירוש התורה שאמר שזה ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהיה הלוקח כובשה. ואין משמעות זה באזהרה הזו. לפי שהיא על המוכר לא על הלוקח. ואולי נפרש בו והארץ לא תהיה נמכרת לך לצמיתות שתחזיק בה לעולם. ואיפשר עוד שנאמר שהיא מניעה שלא יאמרו בפירוש הריני מוכרה לך לעולם אפילו לאחר היובל ואע"פ שאין זה מועיל דקי"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני והיינו טעמא דלקי משום דעבר אהורמנא דרחמנא כמו שהוא מוזכר בראשון שלתמורה (ד':). וכ"כ בחבורו הגדול (יובל רפי"א) שאם מכר לצמיתות שניהם עוברין בל"ת ואין מעשיהם מועילין. אבל אין זה מתנהג יפה בסוגיא ההיא. שלא הוזכר זה במחלקותם שלאביי ורבא שם (ה'—ו':). וראיתי לרב בחבורו הגדול [הוב' בחי' רמב"ן מכות ד'. ע"ש] שמתנין ביובל על מנת שלא יחזירנו ביובל כדרך שאמרו (מכות ג':, שמטה פ"ט ה"י) בשביעית. ואם היה על המוכר מניעה שלא תמכר לצמיתות לא היה יכול להתנות זה בשום ענין. והמובן בלאו הזה מדברי בעל ההלכות שאינו מניעה כלל אבל צוה (פ' בהר) ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ לפי שאין הארץ הזאת נמכרת לצמיתות מפני שאינה שלכם אבל אתם גרים ותושבים בה עמו ולכן לא כתב בעל ההלכות זה הלאו לפי שהוא אצלו שלילות לא מניעה ואיננו כמו שחשד אותו הרב (ש' ח' עמ' קמ"ג) שלא יבין ענין השלילות כלל. ומצאתי בירושלמי בענין המחלוקת שחלקו במוכר שדהו לנכרי ור' מאיר סבר אין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר ור' שמעון סבר יש קנין ופרשו שם טעמא דר' מאיר והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה [הקיש אחוזה] לעבדים מה עבדים אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם אף אחוזה אתם קונין מהם והם אינן קונין מכם. ואמרו א"ר אלעזר בר' יוסי קומי ר' יוסי ודא מסייעא לר' מאיר והארץ לא תמכר לצמיתות לחלוטנית אמר ליה כל גרמא אמרה דהיא מסייעא לרבי שמעון הא אם נמכרה חלוטה היא. ע"כ לשונם בחמישי שלמסכת דמאי (ה"ט) וברביעי שלגיטין (ה"ט). והענין הזה בעצמו רמזו בגמרא שלנו ברביעי שלגיטין (מ"ז.) שחלקו שם מהם אמרו אין קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר שנאמר כי לי הארץ ומהם אמרו אין קנין לגוי בא"י לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר כי לי הארץ. והנראה מדבריהם אלו שהיא מניעה שלא נצמית בארץ ביד הגוים ולא נעזבנה להם בממכר מוחלט. והענין כי כאשר נצטוינו בגופותינו הנמכרים לגוים שאין להם קנין הגוף בנו כמו שדרשו (שם ל"ח., יבמו' מ"ו.) ואין הם קונין מכם והוזהרנו מעבודת פרך שאמר (ס"פ בהר, ל"ת ר"ס) לא ירדנו בפרך לעיניך ושנוציא אותם מידו ביובל שנאמר (שם) ויצא ביובל הוא ובניו עמו ופירש (שם) טעם כל זה כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כן הוזהרנו בנחלת הארץ אחרי צוותו חזרת הקרקעות ביובל שצוה על הלוקח להחזירם צוה עוד על המוכר שיזהר שלא תמכר הארץ לצמיתות והוא למי שיחזיק בה ולא ינהוג בה דין יובל עמנו הם הגוים אבל נשמר שתהיה מכירתנו בה שתחזור אלינו על כל פנים ולא נניח אותה בידם לעולם ונתן בה טעם כטעם הנזכר בגופות זה שנתן טעם לארץ לפי שהארץ שלו יתעלה ויתברך ואנחנו כולנו גרים ותושבים עמו ולא יחפוץ להושיב בה אחרים זולתינו רק בידינו תשאר ואלינו תחזור.
